מבחינתי הפוטותרפיה הינה תרפיה ייחודית המשלבת צילום כאמצעי לראיית היופי והרב גוניות שאנו באופן פשוט וישיר. בכך היא תורמת לשחרור מדימויים והעמקת השקט והקבלה העצמית.  רובנו בחברה המערבית, כשאנו מביטים על התמונות שלנו, אנחנו מיד מחפשים את עצמנו ומאוד רוצים לראות את היופי שבנו, אבל באופן פרדוקסלי, מחפשים מיד את הפגמים.

לאנשים רבים יש חווית צילום מאוד שלילית, הם פיתחו אמונה  שהם לא פוטוגנים או פשוט חסרי חן ויופי. לרוב זה קורה כיוון שהם צולמו על ידי אנשים שלא מנוסים בצילום או שלא היו מכווננים ורגישים אליהם, מכיוון שהמצלמות לא היו טובות, או מישום הביקורת העצמית הרבה המסתירה את החן.

מינקות אנו סופגים את מסריה של חברה המלמדת השוואות ותחרותיות. כל מי ומה שאנחנו נמדד ביחס למשהו או מישהו אחר כאילו שאין קיום שניצב בפני עצמו ושאינו בר השוואה. למדנו לחפש מה לא בסדר ולשפר את זה, מתוך אמונה שזה יהיה טוב בשבילנו,  שכך נגדל ונתפתח טוב יותר. ולרוב באמת אפשר למצוא מישהו שהוא יותר מאיתנו. ולרוב אפשר ללמוד ממנו.  אבל יש לזה מחיר. והמחיר הוא שרובנו נמצאים במירוץ אינסופי של שיפור ותיקון עצמי, חסרי שקט ומנוחה, מלווים בתחושה שאנו לא טובים מספיק כפי שאנו בין אם זה מבחינה חיצונית ובין אם פנימית.   

אנחנו מזוהים מאוד עם הגוף, והזדהות זו מובילה אותנו מראש לכשלון באהבה עצמית. משום שהחומר משתנה ומתכלה ויכולת השליטה שלנו עליו  מוגבלת, ונוצר פער בין התהליך הטבעי שקורה לגוף ובין התפיסות והאמונות שלנו אודות איך אנחנו צריכים להיראות. דבר זה גורם לתיסכול ואף יכול לפגוע בדימוי העצמי שלנו. באופן דומה אנו מזוהים עם עולמנו הפנימי- עם הרגשות, התחושות והמחשבות שלנו ומאמינים כי התוכן המשתנה מעיד עלינו ומגדיר אותנו.

הטבע האנושי הוא טבע המשתנה תדיר. כשמסתכלים על הטבע שסביבנו זה ברור. עונות השנה, הצמחים, בעלי החיים… קל  לקבל את השינוי הזה שבטבע. קל לראות את החן, היופי, היתרון והתבונה שבכל מצב והיופי שבשונות. אולם כשמדובר על עצמינו – זה כבר סיפור אחר.

אנחנו מסתובבים בעולם כמי שזקוקים לאישור, להכרה בערך עצמינו, לחווית מבט טוב וחיובי. רק שזו לא תמיד נמצאת שם.

ואז כשאנו רואים תצלום שלנו אנו כמהים לקבל חיזוק חיובי ממנו, אך בה בעת מורגלים היטב בביקורת עצמית. נוסף לכך, תצלום שלנו נתפס כמשהו שמעיד עלינו. זה מי שאני  ולכן גם כל כך חשוב לכאורה איך "יצאתי" בתמונה. לכן לרוב המפגש עם התמונה אינו קל.

לא יהיה זה נכון לבטל את חשיבותו של המראה החיצוני, שכן זהו הדבר הראשוני והמיידי  שאחרים רואים ולזה הם מגיבים. אולם למעשה אנו מגיבים בעיקר לביטוי שבא מבפנים- הנגישות, הנינוחות, הזוהר הפנימי שמוקרן החוצה. וזה מה שגורם לאנשים להימשך אלינו או להרתע מאיתנו.                   

אנשים מבוגרים מאוד עדיין יכולים לזהור מיופי,  גם עם הקמטים והזיקנה. לעיתים דווקא הקשישים זוהרים יותר, כמו גם אנשים שקמו ממחלה. זאת, כי היופי בא מבפנים, וכי ללא ההפרעה של הביקורת העצמית או של הדימויים שמשווים אליהם, יש מקום לנחת, להרפייה, לאור הפנימי לעלות לפני השטח ולהתגלות.  בשפה העברית המילה פנים (פרצוף) והמילה  פנים – פנימיות כתובות אותו הדבר. ולא בכדי. הפנים משקפות את הפנים. נוסף לזה כדאי לזכור, שתפיסה של יופי היא לפעמים רק עיניין של זוית ראייה, או אפילו אופנה חולפת.

תהליך  הצילום נראה מאוד תמים אולם פעמים רבות כלל אינו פשוט. בשניות כל המודעות העצמית מרקיעה שחקים, כל החוויות מהעבר, הטראומות מהסביבה, הביקורת, הדימויים והתפיסות על מה צריך, מה יפה, המחשבות שלי על עצמי וכדומה… הכל עולה.    ואז עוד להינות?! פשוט להיות?!

אני סבורה כי כל אדם אשר מצטלם (ולא כלאחר יד כלומר תמונות מזכרת  אלא צילום אשר ממוקד בו) עובר תהליך משמעותי עם עצמו, בין אם במודע יותר ובין אם פחות. ההבדל בפוטותרפיה הוא בכוונה, במודעות ובתשומת הלב אשר שמים במקום הזה. זה מה שהופך את הצילום לאמצעי  בעל פוטנציאל משמעותי מאוד לראייה עצמית אחרת, חדשה, רעננה ורחבה יותר.