היופי שנמצא בכל אחת ואחד

למרות שתמיד משכו וריגשו אותי צילומים של בני אדם, הפעם הראשונה שהכתה בי עוצמתו של הצילום כאמצעי לראיית יופי אנושי הייתה דווקא בראשית שנת השלושים לחיי.

הייתי אז בהודו, יחד עם עוד כמאה חמישים אנשים שהשתתפו בפעילות אשר העביר מורה גדול שהגיע להודו במטרה לחלוק את הידע שלו אודות טבע הקיום האנושי.

בתום תקופת לימוד של כחודשיים, אחת המשתתפות שהינה גם צלמת נהדרת ערכה והציגה לנו מצגת עם תמנותיהם של כל המשתתפים מתקופה זו. חלקם היו משתתפים קבועים וחלקם הגיעו לחלק מהתקופה או למפגש בודד. כולם אנשים "רגילים", לא כאלה שהייתי שמה לב לנדירות פניהם או מבנה ושפת גופם, לא כאלה שהיייתי מסובבת את ראשי בחולפי על פניהם ברחוב.

 

המצגת חשפה בפני עד כמה בלתי רגילים אנחנו, כולנו. היא חשפה את היופי שקיים וניבט מכל אחד. הייתי די המומה מהמראות שחלפו על פני בזה אחר זה. כל אחד מאיר ומיוחד יותר מקודמו. כל אחד ואחת ממי שצולמו מצא בקלות את דרכו לליבי.

לפני המצגת, כמה שמצער להודות, חלקם היו "שקופים" בעיני. המצגת כמו הכריחה אותי לראות. במקום שלא עצרתי קודם להביט- היא הביאה אלי את מה שפיספסתי. במקום שמיהרתי הלאה, היא נשארה כמה שניות דוממות, ללא כל אינפורמציה נוספת מלבד התמונה. כשתמה המצגת ושבתי להביט בסובבים אותי, זה היה כאילו לוט הוסר מעיני, והפעם ב"חי" יכולתי לראות את מה שראיתי במצגת- את יופיים וזוהרם, את היחודיות של כולם. המצגת שינתה אותי.

 

אני חושבת שהיה זה שילוב של צלמת טובה ובעלת עין רגישה ואנשים שהיו שלוים ורגועים יותר מהרגיל. היו אלה רגעים בהם הם לא היו מזוהים עם כל הרעש המחשבתי, הביקורת, הריחוק, הציניות והקור האנושי שיכולים להיות מנת חלקינו. ולכן זה השתקף בקלות בצילומים.

זה הנביט אצלי את זרע ההבנה. עוד לפני שנים רבות הבחנתי שגם אדם יפה תואר לכאורה יכול להראות ממש לא אטרקטיבי כאשר הוא זעוף, ואדם שאינו יפה "קלאסי" יכול לצוד את עיניי בקלות כאשר הוא נינוח רפוי, נוכח או מחוייך. בעקבות המצגת, שכאמור המחישה לי הבנה זו בעוצמה חדשה, הבנתי שאין אדם שאין בו יופי, ואף שניתן לראות יופי זה בקלות.

 

 זה תלוי כמובן בשני הצדדים- זה שמתבונן וזה שמתבוננים בו. זה שמתבונן- עד כמה הוא פנוי לראות ולהבחין, עד כמה ראייתו צלולה או האם חסום הוא ע"י רעיונות, דימויים והשלכות. והאדם שמתבוננים בו-  בעצם אותו הדבר- עד כמה הוא פנוי מעצמו, רפוי ונינוח ולא שבוי במחול מחשבתי אינסופי שגורם לחוסר שקט.

יש אנשים שאצלם הנינוחות והפניות זמינות, אולם עבור אחרים כמוני נדרשת תשומת לב יתרה ועירנות בכדי לראות צלול ובהיר. אך בהיות תשומת הלב ההבדל הוא גדול.

 

כשהתחלתי להעמיק בצילום מייד שמתי לב שהוא עוזר לי במיקום תשומת הלב, עוזר לראות אנשים אחרת.  בשלב הצילום אני נוכחת יותר, ישנה התבוננות שקטה, הקשבה ליופי שמולי.  ושלב הצפייה בתמונות הוא כמו מופע יחיד, כל תשומת הלב שלי מופנית למה שמוצג, אליו ולא לדבר אחר, ולכן זה עוצמתי כל כך. והאינפורמציה זורמת פנימה ללב.

 

היום אני מצלמת אנשים במפגש בו יש הרבה יותר מתמונה או רגע אחד, ואני רואה שהצילום יכול להיות ממש תהליך תרפוטי, כזה שעוזר לנו לראות את עצמינו ואת הזולת באור חדש, כזה שעוזר להשתחרר מדימויים ורעיונות כובלים שיש לנו אודות עצמנו ואחרים.

 

אנחנו רגילים לתפוס את עצמינו או את האחר בצורה מסוימת, רגילים להתבונן מבעד לזגוגית ההרגל, הדימוי וההתניה שיצרנו, וכך לא באמת רואים את מה שישנו. היופי בעיני הוא הפסקת המאבק מלהיות משהו שונה ממה שאנו באמת. זה היופי שבקבלה, זה יופיה של הבריאה שיכול סוף סוף להתגלות בפנינו כי אנו פנויים ואין עוד הסחות דעת. יופי זה קיים בכל דבר ואדם. לא צריך לעשות דבר בכדי להשיגו, ואם כבר עשייה אז לוותר. לוותר על הניסיון לשלוט ולשנות. רק אז ניתן לראות. ובראייה הזו נוצר מרחב חדש של קבלה עצמית וקבלה של הסביבה, חופש וחיוניות. והאין זה מה שכולנו רוצים?